<h1>האשכול — רצב"א, הלכ' חלב ודם</h1>
<h2>דף ד.</h2>
תרבא לא נהיג אסורי' אלא בבעירא דכיא [ל' שאילתות פ' ויקרא] דכ' כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה וחיה לא חזיא להקרבה [כריתות ד' ע"א] ובעלי מומין רבינהו הואיל ובמינם קרבן דכ' מן הבהמה וחלב חולין ת"ל כי כל אוכל וכל תרבא דקריב למזבח לענין אכילה נמי תרבא הוא, דאסור אכילה בענין הקרבה כ', ומאי תרבא, כ' המכסה את הקרב זו פריסותא ואת כל החלב אשר על הקרב זו המסס ובית הכוסות [חולין צ"ג ע"א], וריש מעיא באמתא דבעי גרירה וזו חלב שעל הדקין וחלב שעל הקיבה, וחלב שעל הכליות דבכרת, וכן תרבא דקליבוסתא זו חלב שעל כסלים דכ' בקרבנות, והיינו היכא דליפתן אטמתא לכך מי שרגלו גבוה מחברתה נקרא כסול כדתנן [בכורות מ' ע"א] השחול והכסול, וחורא תותי מתני חלב מונח על שומן שבכסלים וקרום מפסיק בין חורא לשומן שתחתיו העליון אסור ותחתון מותר. ואלי' אע"ג דאקרב שרי' רחמנא לאכילה דכ' כל חלב שור וכבש ועז לא תאכלו [קי"ז ע"א] דבר השוה בהקרבה בכולן אסר רחמנא, ואליה לא קרבה אלא בכבש, ולאפוקי חיה לא צריך דאמעט מאשר יקריבו ממנה קרבן. וכ' חד מרבותא להשיב את המינין ועל האלי' שאוסרין אנו משיבין אעפ"י שאלי' ויותרת הכבד וכליות קרבין למזבח לא אסר קב"ה אלא חלב לבד, דיותרת וכליות לא נקראו חלב וכ' ולקחת מן האיל החלב והאלי', חלב לחוד ואלי' לחוד וכ' החלב אשר על הקרב ואת יותרת הכבד ואת שתי הכליות ואת החלב אשר עליהן, ללמד חלב שעל הקרב לבד, יותרת הכבד לבד, כליות לבד וחלב לבד, אבל כליות עצמן לא נקראו חלב. ואע"ג שכ' במקום אחר חלבו האלי' תמימה פרושו כחלב דכ' בהרימכם את חלבו ממנה, שמפריש תרומה מן המוטב, אף כאן לענין שלמים המוטב שבו, וכה"א ואכלו את חלב הארץ, וחלב כליות חטה, ואלו אלי' חשובה חלב, מ"מ אינה קרבה אלא בכבש ואיל ללמדך שאלי' לא נקרא חלב והיא וכליות ויותרת הכבד מותרות באכילה.
<h2>דף כא:</h2>
ואיכא נוסח... דם דגים שכנסו אסור משום מראית עין ואי אית בי' קשקשים שרי. דם מהלכי שתים, פי' אדם, אסור בדפריש כדתנ' דם שעל הככר גורדו, של בין השניים מוצצו ואינו חושש וחלופו בחלב, דת"ר תנוק יונק והולך אפי' ד' שני' לחזק וה' לכחוש, פרש מן הדד לאחר כ"ד חדש וחזר הרי זה כיונק שרץ וכמה פרישותו ג"י מעל"ע כדאי' בירוש' [כתובות פ"ה ה"ו] ואע"ג דחלב מהלכי שתי' מותר מסקינן דוקא בדפרש בכלי אבל יונק מן הדד אסור מדרבנן. ובשר אדם חי חזי לן דשרי דאי אסור דם וחלב דילי' נמי אסירי דכל היוצא מן הטמא טמא. ואיכא למימר כשפרש ממנו מותר כחלב דידי' (גליון, בירוש' [ע"ז פ"ב ה"א] נכרית מניקה בנה של ישראל דכ' והיו מלכים אומניך ושרותיהם מיניקותיך, תני יונק תנוק והולך מן הנכרית ובהמה טמאה ואינו חושש לא משום שקץ ולא משום טמאה. איכא דדייק מהכא דאסורא איכא מן הנכרית דגבי בהמה טמאה תני לה, ואין מתירין אלא מ' סכנה שאין חלב אחר, ה"ה חלב נכרית אין מתירין אלא בדלא אפשר בישראלי', ואע"ג דחלב מהלכי ב' שרי, יונק מן הנכרית אסרו שיונק גם טבע אכזריות שיש לנכרים וחלבה נתהוה מד' טמאים וסמכו אהא דאמרו בסוטה [י"ב ע"א] ותאמר אל בת פרעה וכו' שהחזירוהו למשה על כל המצריות ולא ינק אמר פה שעתיד לדבר עם השם יינק דבר טמא. [חסר]).
<h2>דף כב.</h2>
הלב קורעו ומוציא דמו לא קרעו אינו עובר עליו ומוקי בלב עוף שאין בדמו כזית, אבל לב בהמה ע' כרת ודקתני בברייתא קורעו לאחר בשולו פי' אחר צליתו דאלו נתבשל הלב בדמו נאסר, והא בפ' כ"צ... [פסחים ע"ד ע"ב] לצלי קאי דאש מצמית בשר הלב וסותם נקביו וכיון דשיעא הוא בשרו נמי לא בלע, אבל בשול מרחיב דפניו ובולע. ודקאמר בלב בהמה ע' כרת מותיב מברייתא דם טחול לב וכליות ודם איברים בל"ת, ההוא בדם דאתי מעלמא שפרש משאר איברים ובא בלב בלאו, ובדם דגופו כרת ומעלמא היכא אתי, בשעת יציאת הנפש מצריף.
